הגדגכדגדכדגכדכדדככד

ההחלטה נפלה בין שנות 72-73, האנטישמיות מאסה עלינו ודאגו לעתיד ילדינו.

הייתה בעיה אחת כך שנוכל לעלות, לטביה היתה "מדינת ברזל". היינו כל לילה שומעים " קול ישראל, בתקווה שלא יתפסו אותנו..

בשביל שהעלייה תהיה חוקית, שלחנו בקשה, קיבלנו אישור תוך חודש!! היינו צריכים לעזוב תוך חודשיים..

ב18.4.1980 ,יום הזיכרון העלייה קרתה. היינו במטוס, ממוסקבה (בירת ברית המועצות)  לוינה, וכמה ימים לאחר מכן, מטוס אל על הטיס אותנו לישראל. עלינו עם 2 זוגות הורים, וילד אחד קטן, יולי, הבן שלנו.

בישראל, ההתאקלמות הייתה קשה, נתנו לנו 90 דולר ואמרו "תחיו עם זה"..... היו אנשים שעזרו לנו והביאו חבילות של אוכל ופריטים.

אילייה: " לא שמרתי על אותה פרנסה, בלטביה, עבדתי במפעל למוצרי עור, ובישראל עבדתי ב"שטיחי כרמל" באור עקיבא.

חובה: "אני שמרתי על אותה פרנסה, עבדתי במרכזיות טלפוניות, וכך גם בבזק".

אחרי שבננו הבכור התבגר, וגדל, הוחלף שמו, מיולי ליואל.

למדנו את השפה, קנינו בית, וחיינו חיים שלווים….